איך משחררים

בוגרים יקרים, מה שלומכם?

כמה פעמים אמרו לכם או שאמרתם לעצמכם: "די, אני חייב לשחרר" אבל לא הצלחתם?

הנה דוגמא של מנהל שליוויתי:

"לפני כמה שנים העברתי פרזנטציה להנהלת הארגון בו עבדתי. החוויה הייתה מביכה ומשפילה. הרגשתי שמפספסים את ההשקעה העצומה ויותר מכך מפספסים את היכולת והכישרון שלי. אחרי האירוע הזה הרגשתי משותק. בכל פעם שרציתי להגיד משהו בדיון, מצאתי את עצמי חושב על כל מילה שלוש מאות פעם או מוותר מראש. מאז כבר החלפתי מקום עבודה. אף אחד כאן לא יודע על הדבר הזה ואני מצליח מאוד, ובכל זאת זה לא עוזב אותי. למה אני לא מצליח לשחרר ולהמשיך הלאה?"

זה קורה לכולנו, אנחנו רוצים "לשחרר". אנחנו רוצים להשאיר את העבר מאחורינו ולהפסיק לסחוב אותו אל ההווה והעתיד, ובכל זאת אנחנו תקועים. אנחנו סובלים פעמיים, גם מהעניין עצמו וגם מתחושת התקיעות עצמה, שגורמת לנו להרגיש חוסר אונים ולכעוס על עצמנו.

מה זה אומר "לשחרר" ואיך אפשר לעשות זאת?

כולנו מבינים אינטואיטיבית מה זה אומר to let go, אבל כשזה מגיע אלינו קשה לנו ליישם.

הסיבה לכך פשוטה: אנחנו לא מבינים לָמָה, בניגוד לרצוננו המוצהר, אנחנו תקועים בעבר?

הנה שלוש סיבות נפוצות:

1) הגדרת הזהות העצמית - אנחנו לא בטוחים במי שאנחנו ומרגישים צורך להוכיח את עצמנו.

מידת הביטחון: הגדרת הזהות שלנו היא האופן שבו אנו תופשים את עצמנו. מי אנחנו בעיני עצמנו? היא מורכבת מכל הייחוסים והתכונות שמתארים בעינינו את מי שאנחנו. למשל: אני חכמה; אני טוב לב; אני אחראית; אני מצחיק; אני אמיצה; וכו'.

מידת הביטחון שלנו נגזרת מהאמונה שלנו שהייחוסים הללו הם אמת לאמיתה. ככל שאנחנו יותר בטוחים בכך, כך קל לנו יותר לשחרר מצבים או אנשים שאינם מזהים בנו את התכונה הזו או אפילו סותרים אותה.

אם כישלון, דחייה או ביקורת מציפים קולות קטנים בראשכם, שנשמעים בערך ככה: "כנראה שאת.ה לא באמת מוכשר.ת כמו שאת.ה רוצה להאמין. הנה... עובדה - עלו עליך. ראו את האמת לגביך. והאמת היא שאת.ה לא כזה חכם.ה ומוכשר.ת" – משמעות הדבר שאתם מטילים ספק בעצמכם.

הספק גורם לנו לנסות ולמלא את "הבור" בעזרת אישורים וחיזוקים של העולם החיצוני. אנחנו מחפשים שהעולם יגיד לנו מי אנחנו ולכן זה מטלטל כשהעולם מבקר אותנו.

בדוגמא שלנו – אם אותו מנהל היה חש בטחון מלא בכך שהוא אכן חכם ומוכשר, העובדה שהוא ספג ביקורת והמצגת לא הייתה מוצלחת בעיני ההנהלה, הייתה כואבת פחות.

נכון, זה לא נעים להיכשל. אבל במקום להרגיש מובך ומושפל, הוא ככל הנראה היה מצליח להגיד לעצמו שזה קורה לכולם לפעמים, מבלי להטיל ספק בהיותו מוכשר וראוי להערכה. יותר מכך, אולי הוא אפילו היה מצליח ללמוד מזה ולהשתפר.

בספר החיים והמתים הטיבטי יש משפט שאומר: "הגיע זמן לשסות את כלבי הספק בספק עצמו". ההפרדה בין מי שאנחנו לבין הביצועים וההישגים שלנו היא הדרך לעשות זאת. אולי נכשלתי, אבל אני לא הכישלון! זה שיש לי מחשבה שיפוטית לגבי עצמי, לא אומר שהיא נכונה ואמיתית.

עוצמת ההזדהות: עוצמת ההזדהות שלנו עם הגדרת הזהות נמדדת בשאלה: מי אהיה אם יילקח ממני הייחוס הזה? ככל שעוצמת ההזדהות גבוהה יותר כך נתקשה "להיפרד" מהייחוס ו"לשחרר".

לרובנו יש דבר אחד או שניים שההזדהות איתם היא הדרמטית ביותר. כאשר אנחנו בהזדהות מוחלטת עם ייחוס מסוים התחושה היא שאם אני לא הדבר הזה אז אני כלום. לשחרר את ההזדהות פירושו לזכור שאני לא החוכמה שלי, ההומור שלי, הסטטוס המשפחתי, המצב הכלכלי שלי או כל תכונה אחרת. אני הוא מי שיש לו את הנכס הזה. הנכסים האלה הם לא אני, ובוודאי לא כל מי שאני.

הדרך לשחרר את ההזדהות היא להרחיב את הגדרת הזהות העצמית. כלומר לזהות עוד תכונות ועוצמות שיש בי.

במקום להיות שולחן עם רגל אחת, להפוך להיות שולחן עם ארבע רגליים. אני לא רק חכם, אני גם... הוסיפו אחרי הגם דברים נוספים שנכונים לגביכם. אם אתם מתקשים למצוא זאת בכוחות עצמכם - בקשו עזרה מאנשים בסביבתכם.

ככל שהרשימה הזו תהיה ארוכה יותר, כך הצורך להיאחז יפחת, והתשובה לשאלה "מי אהיה אם יילקח ממני הייחוס הזה?" תהיה תשובה ארוכה ומשמעותית של המון דברים נוספים שיש לי ובי.

2) עקרון הכוונה החיובית - התת מודע שלנו שומר עלינו.

סיבה שכיחה נוספת לכך שקשה לנו "לשחרר" קשורה לעקרון הכוונה החיובית, על פיו התודעה ממשיכה להחזיק רק את מה שנתפש כבעל ערך מבחינתה. אם אנחנו לא מצליחים ל"שחרר" או לשנות, על אף הרצון המודע והמוצהר שלנו, משמעות הדבר שבאופן לא מודע זה משרת אותנו.

קחו לדוגמא מצב בו אני סובלת ממחלה כרונית. כמובן שאינני רוצה להיות חולה. החלק המודע של תודעתי מצהיר שוב ושוב על רצוני להחלים. אני סובלת מהכאבים ומהשפעות המחלה על חיי. הייתי כבר אצל כל רופא אפשרי, הייתי אצל מטפלים אלטרנטיביים, עשיתי דיקור, שתיתי מיצים. באמת שניסיתי הכל, ובכל זאת זה לא עובר. לפעמים יש שיפור מסוים, אבל אז זה חוזר. אני חסרת אונים ומיואשת. ובעיקר סובלת מאוד.

על פי עקרון הכוונה החיובית המחלה שאני סוחבת משרתת אותי באופן לא מודע. כן, זה אולי נשמע הזוי, אבל כשמוכנים לקבל את הרעיון, נפתח ערוץ תקשורת עם החלק הלא מודע, שמאפשר להתבונן פנימה ולברר באיזה אופן יתכן שהמחלה מיטיבה איתי.

יתכן למשל שלהיות חולה משרת אותי משום שאני מאמינה (באופן לא מודע) שרק כשאני חולה "מגיע לי" לקבל טיפול. למעשה מה שאני מחפשת, באופן לא מודע, זה לקבל אהבה ויחס מטפל. אז החלק המודע אינו רוצה במחלה, אך מבחינת תת המודע שלי המחלה מספקת לי הצדקה לקבל את מה שאני זקוקה לו.

על מנת להשתמש בעקרון הכוונה החיובית ולהבין למה אנחנו לא משחררים עלינו, בראש ובראשונה, לקבל את העקרון ולהסיר את השיפוטיות.

העובדה שאני נאחזת באופן לא מודע אינה חולשה או פגם חלילה, זו פשוט דרכו של תת המודע שלנו לשמור עלינו. הסרת השיפוטיות מאפשרת לנו לאמץ גישה סקרנית ולשאול את השאלות מתוך התבוננות ניטרלית שתכליתה לשחרר את האחיזה הלא מודעת.

אז מה שואלים:

- באיזה אופן להחזיק את _____ (השלימו את החסר) משרת אותי?

- מה (יכול להיות שנדמה לתודעה שלי ש)אני מרוויח מכל העניין?

- בהנחה שהדבר הזה עובד לטובתי, מהי הכוונה החיובית שלו?

- מה יקרה אם אפסיק להחזיק את ______ (השלימו את החסר)?

אחרי שזיהינו את הכוונה החיובית שמאחורי האחיזה שלנו, מה שנדרש מאיתנו הוא להחליף את האמונה הלא מודעת. למה הכוונה? אם הבנתי שהמחלה מאפשרת לי הצדקה לקבל טיפול ואהבה, הרי שאני רוצה ליצור אמונה חדשה לפיה "מותר" לי לקבל אהבה וטיפול גם כשאני בריאה לחלוטין. ברגע שאבסס את האמונה הזו - המחלה שלי תהפוך למיותרת.

3) ה"אנקול" הרגשי - קשה לנו להיפרד מחוויה רגשית.

לכל אירוע, מחשבה או חוויה שאנו חווים מתלווה רגש. לעתים קרובות, מה שמונע מאתנו "לשחרר" היא התלות (הלא מודעת) ברגש. אנחנו מצדנו מנסים לשחרר אירוע שקרה, אדם כלשהו, או קשר שנגמר, אבל הצורך (הלא מודע) שלנו להרגיש עוד ועוד את הרגש שמחובר לאותו אירוע או אדם מונע מאיתנו לעשות זאת.

כך לדוגמא מישהו שנאחז בקשר רומנטי שנגמר, מנסה לשחרר את האקס שלו ולהפסיק לחשוב עליו. "הבעיה" היא שאם יצליח לעשות זאת ייעלמו גם הרגשות שהוא חווה בכל פעם שהוא חושב עליו.

לכן בכדי שנוכל לשחרר ולהמשיך הלאה עלינו להתמקד במרחב הרגשי:

1) האירוע החיצוני: התחילו מלהגיד או לכתוב (ממליצה לכתוב) מהו הדבר החיצוני שאיתו אתם נאבקים. למשל: אני לא מצליח לשחרר אירוע שקרה בעבודה / אני עדיין כועסת על אימא שלי / אני לא מצליח לשחרר מערכת יחסים שהייתה לי.

2) המרחב הרגשי: כתבו את כל הרגשות שצפים בכם בכל פעם שאתם חושבים על "זה".

3) שחרור האירוע החיצוני: מרגע זה ואילך מפסיקים להתעסק במה שקרה, באדם או בקשר. בכל פעם שהמחשבות שלכם נודדות "החוצה" חיזרו להתמקד במרחב הרגשי שלכם.

4) להרגיש עד הקצה: תנו לעצמכם לגיטימציה להרגיש את הרגשות במלוא עוצמתם. הנטייה שלנו היא לשפוט את עצמנו בכל פעם שאנחנו מוצפים ברגשות. במקום לתת לעצמנו להרגיש עד הסוף אנחנו דוחקים את הרגש ומנסים להדוף אותו (ומאחר ומה שמואר צומח – זה רק גורם לנו להיאחז ולהיתקע עוד יותר). ככל שתרשו לעצמכם להרגיש יותר כך תוכלו לשחרר בקלות רבה יותר.

5) לחבק ולקבל: רגשות לא צריכים הצדקה. היחס היחידי שראוי לתת לרגש מרגע שהוא קיים בנו הוא יחס של חמלה וקבלה. חבקו את הרגשות שלכם עד שיהיה שינוי. קחו בחשבון שזה יכול לקחת זמן. לפעמים הרגש מתפוגג ואז שוב חוזר וגואה בתוכנו. זה ממש טבעי ובסדר.

חיזרו על השלבים הקודמים ככל הנדרש. היו סבלניים עם עצמכם.

זכרו שכל מציאות לא רצויה או תקיעות היא הזדמנות לתודעה (ולכן למציאות) חדשה.

כשאנחנו חוקרים בסקרנות את החוויה הנוכחית אנחנו יכולים להבין את השורש ולהתחקות אחרי ההתניה הפעילה. זיהוי החיווטים ש"עובדים לרעתנו" מאפשר לנו לחווט מחדש.

תודעה חדשה יוצרת מציאות חדשה.

כשההוויה שלנו חשה בטוחה בעצמה אין לה צורך להדוף, להתגונן או לתקוף והיא פנויה ופתוחה לחקור ולהבין. לכן, גם כאשר מישהו מעיר לנו בשליליות ובנימה שיפוטית, אנחנו מספיק יציבים, מוגנים ושקטים מבפנים כדי לנטרל את ה"רעל" ולהשתמש בהערה כמראה שמאפשרת לנו לצמוח, להתפתח ולהתקדם.