גוף הכאב

בוגרים יקרים מה שלומכם?

דמיינו סיטואציה: ארוחה משפחתית. יונתן בן החמש, אחותו הגדולה והוריו יושבים ביחד לאכול ארוחת ערב. במהלך הארוחה אימו של יונתן מקדימה קנה לוושט ונחנקת לרגע. אבא של יונתן קם, טופח לאם על הגב ומגיש לה כוס מים. כעבור רגע היא מסדירה נשימה. כולם חוזרים לאכול ורק יונתן פורץ בבכי תמרורים.

אמא שלו מושיטה לו יד ואומרת לו בקול מרגיע: "הכל בסדר. לא קרה כלום. בוא תמשיך לאכול. רוצה שאחתוך לך את השניצל?" יונתן לא מצליח להירגע. הוא ממשיך לבכות כל הארוחה. אחר-כך הוא גם שומע את הוריו מתלחשים ואומרים שזה מוזר שהוא הגיב ככה ועשה מזה כזו דרמה.

הנושא שלנו הפעם הוא "גוף הכאב" - כשעוסקים בתודעה ומתרגלים מנהיגות תודעתית, אי אפשר שלא לפגוש בו. גוף הכאב קשור קשר הדוק לחיווטים שנוצרו בתודעתנו והוא חלק מהכוחות הפנימיים שגורמים לנו למצוא את עצמנו תקועים שוב ושוב בתוך אותו "לופ".

להכיר ולהתיידד עם גוף הכאב הוא מהלך הכרחי למי מאיתנו שמבקשים להיות המנהיגים של חיינו, והוא בוודאי הכרחי לריפוי.

נחזור לסיפור שלנו.

החוויה הרגשית של יונתן: לכאורה, מדובר באירוע קטן. כל ההתרחשות הזו ארכה לא יותר מכמה שניות. אבל השניות האלה הרגישו ליונתן הקטן כמו נצח. נצח של אימה, בו הוא חווה בהלה עצומה ופחד מצמרר. הוא אמנם לא הבין בדיוק מה קרה, אבל הרגיש משותק, קטן וחסר אונים.

הסיפור של התודעה: מהפרספקטיבה של תודעתו בת החמש, התודעה של יונתן סיפרה לו שהוא כמעט איבד את אמא שלו. כשהעניין עבר וכולם חזרו לאכול, יונתן נשאר עם הבהלה והפחד. הוא לא הבין איך יכול להיות שאמא שלו אומרת שלא קרה כלום, כי הוא ממש חשב שהיא הולכת למות לו מול העיניים.

תחושת חוסר האונים נצרבה בו. התודעה שלו אמרה לעצמה ש:"יכולים לקרות דברים שאין לך שליטה עליהם ואין לך איך לעזור", ויצרה לעצמה הבנה ש: "אני קטן והחיים גדולים".

בנוסף לכך, העובדה שאף אחד לא הכיר בפחד ובחוסר האונים שלו וכולם התייחסו לסיטואציה בביטול גרמה לו להרגיש בלבול גדול. התודעה שלו אמרה לעצמה ש: "אני כנראה חווה דברים בצורה מוגזמת ולא מבין את המצב כמו שצריך" ויצרה הבנה ש:"אני דרמטי ופחדן".

גוף הכאב הוא הצטברות של חוויות חיים כואבות שלא זכו לעיבוד וקבלה בזמן אמת ולכן במקום להירפא הצטברו בתוכנו.

ההצטברות הרגשית של רגשות שליליים "ישנים": כעס, פגיעה, בושה, אשמה, עלבון, פחד, קנאה, תסכול, כאב, ייאוש ועוד, שלא טופלו כהלכה, הופכת לגוש.

בהתחלה גוף הכאב הוא כמו נקודה שחורה קטנה. החיים ממשיכים ועוד אירועים מתרחשים. האירועים הבאים כבר נחווים על בסיס ההבנות שהתודעה שלנו יצרה. הרגשות שאנחנו חווים נערמים בשכבות על גבי הרגשות שכבר חווינו. עם הזמן, ובפרט אם הכאב שאנו נושאים לא זוכה להבנה, לא מקבל הכרה, לגיטימציה והתייחסות אוהבת, הוא הולך ומתגבש לכדי גוף.

כשאנחנו כבר "גדולים" לגוף הכאב יכולים להיות ביטויים שונים: זו יכולה להיות תחושת רקע קבועה ועמומה, אך מטרידה; זה יכול להיות רגש שלילי שמתלקח ברגע והופך לסערת גוף ונפש; אלה יכולות להיות מחשבות ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו או כלפי העולם; זו יכולה להיות מחלה או כאב פיזי. כולם קשורים לגוף הכאב.

כשאומרים "גוף הכאב", האסוציאציה המיידית של הרבה אנשים היא טראומה. האמת היא שכל חוויה שגרמה לכאב, גם אם הייתה קטנה לכאורה, נצרבת בתודעתנו ומשאירה את חותמה, בדיוק כמו בסיפור של יונתן. לא "מה קרה" לנו הוא הדבר המהותי, אלא "איך הרגשנו".

כל כאב שחווינו שלא זכה לעיבוד והתייחסות ראויה עלול להפוך עם הזמן לגוף כאב.

ככל שהלופ הזה חוזר ונשנה כך החיווטים מתחזקים וגוף הכאב הולך וגדל. גוף הכאב שהיה רק נקודה שחורה קטנה כבר נהיה גוש. גוף בתוך גוף.

קפיצה לעתיד בסיפור שלנו: יונתן כבר גדול. אבל בתוכו שוכן יונתן קטן. בכל פעם שהוא פגש אתגר הוא העדיף ללכת על בטוח כי הוא זכר שהחיים גדולים והוא קטן. בכל פעם שחווה כעס, פחד או חוסר אונים, הוא שמע את אבא שלו בתוך הראש שלו אומר שזה מוזר איך שהוא מגיב והדרמה שהוא עושה, אז הוא הפסיק להתייחס לרגשות שלו כי האמין שהוא סתם מגזים.

מצד אחד הוא הלך והתנתק מהרגשות שלו כי לא סמך על עצמו שהוא מבין נכון את הסיטואציה ומצד שני, תחושת הבלבול והסערה בתוכו רק הלכה וגדלה עם השנים. השיא הגיע כשבת הזוג שלו חוותה התקף חרדה. בפנים הוא ממש נבהל כי הרגיש חוסר אונים ושיתוק. התחושות שחווה בגוף היו זהות לאלה שהרגיש באותה ארוחה בילדותו: לחץ, פחד, אימה ושיתוק. אבל כלפי חוץ הוא חזר ואמר לבת זוגו: "הכל בסדר, לא קרה כלום. את סתם מגזימה".

בת זוגו האשימה אותו בחוסר הבנה וניתוק. הוא חשב לעצמו: "כנראה שאבא שלי צדק, אני באמת לא מבין סיטואציות בחיים". ההבנה ש"החיים גדולים ואני קטן" התחזקה גם היא, כי מבחינתו לא הייתה לו שום השפעה או שליטה על מה שקרה לבת הזוג שלו. הוא רק הרגיש יותר קטן ויותר חסר אונים.

כחלק מכל חוויה רגשית שאנו חווים התודעה שלנו גם מספרת לעצמה סיפור על מה שקרה.

הסיפור הזה (פרשנות) מספק לחוויה הקשר ומשמעות שעוזר לנו להבין את מה שחווינו. ההבנה שלנו באותה סיטואציה הופכת עם הזמן להיות חלק מהחיווטים וההתניות של מערכת ההפעלה שלנו.

---

איך מרפאים את גוף הכאב?

ריפוי גוף הכאב מתחיל תמיד בהכרה ומתן לגיטימציה לרגש.

התרגול של יונתן: בשביל יונתן המשמעות של לתת הכרה ולגיטימציה לרגשות שלו הייתה לאפשר לעצמו להרגיש בלי לשפוט את מה שהוא מרגיש. בלי לתת ציון או הצדקה לרגש שהוא חווה. כשחזר לסיפור מילדותו הוא הכיר בכך שנבהל כי חשב שאמא שלו עומדת למות, ואמר לילד הפנימי שבו - שחוסר האונים והבהלה שחווה הם לגיטימיים והגיוניים. "אתה רק בן חמש" הוא אמר, בחמלה, לילד שהיה "זה טבעי שנבהלת כל-כך. זה טבעי שרצית לחבק את אמא ולא לעזוב אותה".

יונתן למד להתחבר מחדש לרגשות שלו. הוא למד להכיר את חוסר האונים שהוא רגיל לחוות. הוא למד לנשום בתוך החוויה המשתקת עד שהיא מתפוגגת. הוא למד שתחושת חוסר אונים היא אנושית, ושהעובדה שהוא נבהל או מפחד לא אומרת עליו שהוא קטן ביחס לחיים אלא שהוא בסך בן אדם, כמו כולם, שמרגיש כל מיני רגשות בתוך החיים.

רוצים גם אתם לתרגל? הנה שלבי התרגול:

1- הצפה רגשית

משהו קורה וצף רגש (שלילי).

2- מה אני מרגיש?

לפני שאתם פועלים, מחליטים מה לעשות ועוברים הלאה, וגם אם כבר פעלתם והבנתם רק בדיעבד שכעסתם או נעלבתם – עצרו.

הרשו לעצמכם להכיר ברגשות שלכם. התגובה הרגשית שלכם מאפשרת לכם להתחבר לגוף הכאב שאתם נושאים. זו הזדמנות לרפא אותו.

3- לתת הכרה ולגיטימציה לרגש

רגשות לא צריכים הצדקה. משפטים כמו: "מה אתה עושה מזה עניין" הם לא במקום. כך גם שיפוטיות בנוסח: "מתי תפסיקי להגיב ככה", או "איזו חלש/קטן/דפוק אתה שזה מה שאתה מרגיש". במקום זה התייחסו לרגשות כמו אל מזג אוויר. זה מצב קיים. אולי הוא לא נוח או לא נעים אבל זה מזג האוויר כרגע. ספרו (לפחות לעצמכם) מה אתם מרגישים. בלי לנקוט עמדה כלפי הרגש.

4- לחבק את הכאב

הדבר היחידי שמסוגל לרפא כאב זו אהבה. במקום לנסות לפתור את המצב, להילחם בו ולנסות להרגיש אחרת פשוט חבקו את הכאב.

דמיינו שהכאב הוא כמו מערבולת. האינסטינקט שלנו הוא לנסות להילחם ולהיחלץ ממנה, אבל המקום הכי בטוח ושקט במערבולת הוא דווקא במרכזה. מי שמנסה להילחם במערבולת מתיש את עצמו ועלול לטבוע. הדרך לצאת מהמערבולת היא דווקא להרפות. להפסיק להתנגד ולהתמסר.

החלק בכם שמגיב וחווה את הכאב הוא הילד שבכם. הילד הזה זקוק כרגע להבנה, חיבוק ואהבה. הילד הפנימי רוצה להרגיש שיש איתו מישהו שרואה אותו, מקשיב לו, ומחבק אותו.

חבקו אותו עד שתהיה תחושת הקלה. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש, ומחבקים את הכאב הוא הולך ודועך.

5- לזהות את הפרשנות

(רק) אחרי שהמערבולת חלפה והסערה שככה אפשר להתבונן על התגובה הרגשית שלנו ולזהות את הפרשנות שלנו בתוך הסיטואציה.

כל רגש שאנחנו חווים הוא תולדה של פרשנות. יש שם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה. הדרך היחידה לשנות את הרגש הוא להחליף סיפור. הילד שבכם מספר לעצמו את אותו סיפור כבר הרבה שנים. כשאנחנו מחבקים את הכאב, אנחנו יכולים להציע לילד הזה סיפור חדש, נקודת מבט אחרת.

בכל פעם שאנחנו מחבקים את הכאב, אנחנו מרפאים את גוף הכאב.

לפעמים גוף הכאב שאנחנו סוחבים הוא עצום. וזה יכול לקחת זמן. אבל אם נהיה עקביים בסופו של דבר הגוש הזה ילך ויצטמצם, ההתניות והחיווטים שלנו ייחלשו ואנחנו נהיה חופשיים וקלים יותר.

חיבוק גדול לכולכם, ובפרט לילד שבכם. אסיים במילותיה של נורית שמר:

אָדָם יִזְדַּקֵּק יוֹם אֶחָד

לְמָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ אֶת הַיֶּלֶד.

דֶּלֶת צְדָדִית לְהִכָּנֵס בְּאֵין מַפְרִיעַ

לַחֶדֶר בְּצוּרַת רִגְשׁוֹתָיו,

בּוֹ יַשִּׁיל אֶת הַמְּבֻגָּר,

יְקַפֵּל אוֹתוֹ בַּצַּד

וְיִבְכֶּה אֶת הַיֶּלֶד שֶׁבּוֹ.

כְּשֶׁהוּא יְסַיֵּם,

הַמְּבֻגָּר יִהְיֶה מְגֹהַץ לְמִשְׁעִי

וּמוּכָן לְהִתְמוֹדֵד

עִם קִמְטֵי הַחַיִּים.