החופש להנהיג את חיי

בוגרים יקרים, מה שלומכם?

רציתי לדבר הפעם על חופש. במובן התודעתי – חופש הוא הבסיס למנהיגות.

למעשה, אני מגדירה מנהיגות תודעתית כחופש והיכולת לחוות וליצור את המציאות שאנחנו רוצים. מה שמקנה לנו את החופש ליצור היא לקיחת אחריות על חיינו.

למה? כי אחריות וחופש הם שני צדדים של אותו מטבע. אחריות משמעה עוצמה; חופש יצירה פירושו אחריות. זה בא ביחד.

אז אם אתם רוצים להנהיג את חייכם, אתם רוצים את חופש היצירה, ואם אתם רוצים את חופש היצירה אתם רוצים לקחת אחריות...

---

תודעה אחראית

אחריות במובן התודעתי קשורה למושג מיקוד שליטה, שמתייחס לאמונה שלנו באשר למה הם הגורמים שמכתיבים את מציאות חיינו. עד כמה אנחנו מאמינים שיש או אין לנו השפעה ושליטה על מאורעות חיינו. בין מיקוד השליטה של תודעתנו למידת המנהיגות שלנו יש קשר ישיר שמשפיע גם על תחושת הערך העצמי שלנו וגם על הרגשות שאנו חווים והתוצאות בחיינו.

מיקוד שליטה חיצוני

תודעה בעלת מיקוד שליטה חיצוני היא תודעה שמחזיקה אצבע מאשימה מתוך אמונה כי כל מה שהשגנו או לא השגנו ובכלל זה גם הרגשות שאנחנו חווים, הם תוצאה של איך העולם מתייחס אלינו. האצבע המאשימה מופנית לרוב החוצה, אך לעתים מכוונת פנימה - אל חלקים באישיות שלנו (הלקאה עצמית).

תחושת הערך העצמי של אנשים בעלי מיקוד שליטה חיצוני תלויה בפידבק שהם מקבלים מהסביבה וברמת הביצועים וההישגים שלהם. כשהם מצליחים ומצטיינים והעולם אוהב אותם, הם חשים בעלי ערך ו"שווים". כשהם נכשלים או חווים ביקורת - תחושת הערך העצמי שלהם קורסת.

מיקוד שליטה פנימי

תודעה בעלת מיקוד שליטה פנימי היא תודעה שלוקחת אחריות מתוך אמונה כי מה שאנחנו מרגישים, חווים ומשיגים נובע מאיך שאנחנו רואים את העולם ופועלים בו. כאשר אנחנו במיקוד שליטה פנימי אנחנו חווים את עצמנו כבעלי השפעה בחיינו. אנשים בעלי מיקוד שליטה פנימי מחזיקים תחושת ערך עצמי חיובית, שמשחררת אותם מנקודת המבט החיצונית של "מה יגידו" (נקודת מבט חיצונית) - ומקנה להם עצמאות רגשית וחופש לפעול מתוך חיבור למשמעות ולתשוקה (במקום ריצוי והצורך לקבל אהבה).

אז הכל קשור אלי?

לאורך השנים בהן אני מלמדת מנהיגות תודעתית ומלווה א.נשים שמעתי המון טקסטים של התנגדות וקושי: "למה שאני אקח אחריות אם אני יודע שאני צודק והוא טועה?" ; "גם כשאני לוקח אחריות אני לא מצליח לשנות את המציאות. אני לא יכול לשלוט על אנשים אחרים". ; "אבל היא באמת הייתה לא בסדר. ככה לא מתנהגים"; "זה ארגון / מדינה / עולם דפוק.." ;

באופן מעניין, בתחום העבודה החיבור בין חופש ואחריות נראה לנו מאוד ברור. למנהל יש יותר אחריות בהשוואה לעובדים שלו. הוא אחראי להתנהלות המחלקה שלו, הוא אחראי לתוצאות שהמחלקה שלו משיגה, הוא אחראי לתקלות, גם אלו שהעובדים שלו עושים, הוא אחראי. נקודה.

אבל עם האחריות הזו באה גם היכולת להשפיע. עם האחריות אנחנו מקבלים את הכוח לכוון ולקבל החלטות. עם האחריות מגיע החופש ליצור את החזון וניתנת לנו הסמכות להגדיר מה הם כיווני הפעולה ומה נדרש ונכון לעשות.

אבל משום מה, כשזה מגיע לחיים שלנו, ההבנה הזו מתערפלת לנו. איכשהו כשזה מגיע לחיים שלנו במקום לראות באחריות מקור לעוצמה וחופש, אחריות נראית לנו מפחידה או מכבידה. כשזה נוגע לחיים שלנו אנחנו נוטים, אולי כי זה יותר קל לנו, להסיר מעלינו אחריות ולהאשים או לתלות את הסיבות לכך שחיינו נראים כפי שהם נראים בגורמים חיצוניים. מה שגיליתי עם הזמן הוא שהסיבה האמיתית שמתחבאת מאחורי כל הטקסטים האלה, הסיבה האמיתית בעטיה קשה לנו לקחת אחריות קשורה לדבר אחד מרכזי: אנחנו לא מכירים בכוח שלנו להשפיע וליצור את המציאות שאנחנו רוצים.

אם הייתם מאמינים שזה בידיים שלכם, אם הייתם מאמינים שיש לכם את הכוח והיכולת ליצור את המציאות שאתם רוצים - האם הייתם מוכנים לקחת אחריות?

אם הייתם מרגישים ויודעים שהחיים הם כמו קנבס ואתם הצייר היוצר, האם הייתם שמחים באחריות שיש לכם על היצירה הזו?

בשלב זה אולי אין לכם מושג איך לקחת אחריות יעזור לכם להיות היוצרים והמנהיגים של חייכם, אבל דבר אחר צריך להיות מאוד ברור: כאשר אנחנו נמצאים במיקוד שליטה חיצוני (אפס אחריות אישית) אין לנו יכולת להשפיע על מציאות חיינו. נכון, להרגיש צודק זה כיף ולא לקחת אחריות לפעמים יותר קל, אבל המחיר שאנחנו משלמים על כך הוא מחיר כבד. בין שאנחנו מאשימים בצדק ובין שאנחנו טועים בהאשמה זו, מיקוד שליטה חיצוני בהכרח שם אותנו בעמדה קורבנית בה אין לנו יכולת להשפיע על המציאות כי אנחנו הקורבן של הנסיבות, או של מי ש"אשם" במצבנו.

למען האמת, מיקוד שליטה חיצוני מבטיח רק דבר אחד: מה שהיה הוא שיהיה וקצת יותר גרוע!

---

החופש להנהיג את חיי – תרגול מיקוד שליטה פנימי

השלב הבסיסי ביותר לפיתוח מנהיגות תודעתית הוא לתרגל את התודעה שלנו להיות במיקוד שליטה פנימי. מאחר וזהו הצעד הראשון ליצירת שינוי או תנועה בחיינו, חשוב לי להציג בפניכם כלים שיאפשרו לכם להבחין מתי אתם במיקוד שליטה פנימי ומתי אתם במיקוד שליטה חיצוני.

אני לא יכולה להגזים בחשיבות ההבחנה הזו - כאשר אנחנו במיקוד שליטה חיצוני, התודעה הקורבנית שאנחנו מחזיקים לא רק שאינה מאפשרת לנו להשפיע או ליצור, אלא שהיא מבטיחה שהמציאות הקיימת תנציח את עצמה ואף תחמיר. מיקוד שליטה חיצוני מבטיח ש"מה שהיה הוא שיהיה", וקצת יותר גרוע. אחריות אישית (מיקוד שליטה פנימי), לעומת זאת, משמעה תודעה יוצרת שמאפשרת לנו להנהיג את חיינו ולהעצים את הwell being שלנו.

אז איך נוכל להבחין מתי אנחנו במיקוד שליטה פנימי ומתי אנחנו במיקוד שליטה חיצוני?

כלי מס' 1: איך אני מרגיש.ה?

אבן הבוחן המדויקת ביותר היא החוויה הרגשית שלנו. מיקוד שליטה חיצוני מתאפיין ברגשות שליליים. כאשר הדומיננטיים שבהם הם: כעס, קורבנות, תסכול, חוסר אונים, מרירות ושנאה.

לעומת זאת, מיקוד שליטה פנימי מתאפיין ברגשות חיוביים של: מסוגלות, אופטימיות, קבלה, שלמות, סיפוק וחדוות יצירה. כדי לזהות באיזה מצב תודעתי אנחנו כרגע, נשאל את עצמנו: איך אני מרגיש/ה?

כלי מס' 2 : מודעות למצבי תודעה 'מתחזים'.

(אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים במיקוד שליטה פנימי אבל בפועל התודעה שלנו ממוקדת החוצה)

המתחזה הראשון: תחושת עליונות במסווה של אחריות

תחושת עליונות היא תמרור אזהרה. אם לקיחת אחריות מובילה אתכם למסקנה שהבעיה טמונה אצל האחר. זה הזמן לעצור! גם אם אתם צודקים, וגם אם אתם מלאים בכוונות טובות. זיכרו: מיקוד שליטה פנימי שולח אותנו להתבונן פנימה ולבדוק את עצמנו, והוא בוודאי אינו כרוך בגישה שיפוטית, פטרונות או תחושת עליונות. מיקוד שליטה פנימי "אמיתי" מתאפיין בגישה מקבלת, שמסתכלת על האחר ב"גובה העיניים". אם תבחנו מצבים שונים מחייכם תגלו שתחושת עליונות הולכת יד ביד עם כעס וקורבנות.

המתחזה השני: הלקאה עצמית במסווה של אחריות.

המתחזה השני מסוכן אפילו יותר דווקא משום שאנשים פרואקטיביים הם אלה שנוטים ליפול למלכודת שלו. זה מאוד מבלבל כי על פניו אנחנו במיקוד שליטה פנימי. אנחנו לוקחים אחריות מלאה והאצבע המאשימה מופנית פנימה. אז אם אני מאשים רק את עצמי, איך יכול להיות שזה מיקוד שליטה חיצוני?

המפתח להבנה טמון בהבדל שבין אחריות ואשמה. אחריות היא רגש חיובי צופה פני עתיד. תחושת אחריות נשענת על קבלה של המצב הקיים ומתמקדת בשאלה מה ניתן לעשות בעתיד כדי לשפר את הדברים ולגרום להם להיות מדויקים יותר. אשמה היא רגש הרסני שעסוק בעבר. כשאנחנו מרגישים אשמים אנחנו שופטים את עצמנו על מה שעשינו או לא עשינו. אנחנו עסוקים בביקורת והלקאה עצמית על כך שהיינו לא בסדר. תודעה בעלת מיקוד שליטה פנימי חוקרת את העבר מתוך מטרה ללמוד ולהתפתח (אחריות) ואילו תודעה בעלת מיקוד שליטה חיצוני משאירה אותנו תקועים בלשפוט את עצמנו ולהרגיש אשמים על מה שקרה.

קחו לדוגמא מנהל שמרגיש מתוסכל וחסר אונים לנוכח עובד שמגיב בתוקפנות בכל פעם שהוא מעיר לו.

טקסט של עליונות (במסווה של אחריות) נשמע בערך ככה: העובד שלי חסר ביטחון ולכן לא מסוגל לקבל ביקורת. בגלל חוסר הביטחון שלו אני לא יכול להעיר לו. הוא מבזבז לי זמן ואנרגיה (ולכן אני כועס עליו). הוא חייב ללמוד. הוא חייב להשתנות. אי אפשר לעבוד ככה.

במילים אחרות, המחשבות האלה אומרות שאני אמנם יותר מפותח מהעובד שלי כי אני כן מסוגל לקבל ביקורת ומבינן את חשיבותה, אבל בפועל אני קורבן של העובד שלי. אני לא מצליח לנהל (בגללו); אני לא מצליח להגיע לתוצאות שאני רוצה בקצב שאני רוצה (כי הוא לא מסוגל לקבל ביקורת).

טקסט של הלקאה עצמית (במסווה של אחריות) נשמע כך: אם הייתי מנהלת טובה הוא היה מצליח לקבל ביקורת. מנהל טוב יודע לתת ביקורת בצורה בונה. אני גרועה בלבנות אנשים. זה בטוח בגללי.

מיקוד שליטה פנימי במצב הזה ישמע אחרת לגמרי: הקושי שאני מזהה אצל העובד שלי הוא הזדמנות להתפתחות, גם שלי וגם שלו. יתכן כי העובד שלי לא מסוגל לקבל ביקורת כי הוא חסר ביטחון - כיצד אני יכולה לסייע לו? האם אני מנהלת שמשרה תחושת ביטחון? האם אני באמת נותנת לגיטימציה לעובדים שלי לטעות ולהתפתח? האם אני מעבירה משוב בצורה אפקטיבית ונעימה? איך אני מתמודדת עם ביקורת? האם העובדים שלי חשים נוח להעיר לי בעת הצורך? האם אני מאפשרת לעצמי לטעות או שאני פרפקציוניסטית והעובדים שלי מקבלים ממני מסר כפול?

שאילת השאלות הללו תוביל אותי לדיאלוג מעניין ומשמעותי ביני לבין עצמי וביני לבין העובדים שלי. האפשרות הסבירה היא שהתבוננות פנימה תעזור לי לראות דברים שלא ראיתי קודם, להגיע לתובנות חדשות שישפיעו עלי כמנהלת, ומתוך כך גם על העובדים שלי ועל המצב.

---

זכרו: היכולת להיות במיקוד שליטה פנימי, להתבונן פנימה ולהגיע לתובנות נהיית פשוטה, קלה וטבעית יותר ככל שאנחנו מתרגלים להפנות את המבט פנימה.

ככל שאנחנו מצליחים להיות במיקוד שליטה פנימי, כך האחריות "הופכת" לחופש. מתוך המבט המופנה פנימה נולדת תנועה החוצה.

התנועה הזו שנעשית מבפנים החוצה נקראת יצירה.

עצם תשומת הלב, השאלה: "באיזה מיקוד שליטה אני כרגע – חיצוני או פנימי?" מתחילה את התנועה.