לחיות מבפנים החוצה

בוגרים יקרים, מה שלומכם?

בואו נדבר על הערכה עצמית. מנהיגות תודעתית היא החופש והיכולת לחוות וליצור את המציאות שאנחנו רוצים. אחד החסמים המרכזיים למנהיגות תודעתית היא הערכה עצמית שתלויה בגורמים חיצוניים.

האם אתם עסוקים בלמדוד את עצמכם ולהשוות לאחרים? מרגישים שאתם כישלון כשלא מצליח לכם, או כשמישהו מותח עליכם ביקורת? מרגישים אשמים כי בזבזתם את הזמן במקום להתקדם? מוצפים ברגשות שליליים (כעס, בושה, חרדה ועוד) כשמישהו מעיר לכם הערה? עסוקים כל הזמן במה אחרים חושבים עליכם? אתם המבקרים הכי קטלניים של עצמכם?

כנראה שאתם שואבים את תחושת הערך שלכם מבחוץ פנימה. בואו נתחיל.

לחיות מבפנים החוצה – כשהאגו מדבר

תחושת ערך מתוארת פעמים רבות במונחים של גבוהה או נמוכה; האם יש לי ערך עצמי גבוה או נמוך? אבל האמת היא שתחושת ערך אינה נמוכה או גבוהה, אלא חיובית או שלילית בבסיסה, ומתייחסת להערכה הרגשית שלנו: כמה אנחנו שווים? איך אנחנו שופטים את עצמנו? האם אנחנו מרגישים שאנחנו ראויים לאהבה ולאושר?

מודל BEING-DOING-HAVING מתאר שלושה מדדים דרכם אדם תופש את עצמו ומגדיר את ערכו:

.HAVING – מה שיש לי (התוצאות וההישגים שלי)

.DOING – מה שאני עושה (העשייה והביצועים שלי)

.BEING – מה שהנני

כאשר הגדרת הזהות העצמית שלנו פועלת מבחוץ פנימה אנחנו נמצאים במיקוד שליטה חיצוני. משמעות הדבר היא שאנחנו מחזיקים משוואה תודעתית שלפיה אנחנו בעלי ערך וראויים לאושר ולאהבה "רק אם" יש לנו קבלות להציג. אצל כל אחד מאיתנו המשוואה התודעתית שונה, אך כל עוד המיקוד הוא חיצוני, יש תנאים.

מדד ה- HAVING קצין הרכש

אם המדד שלנו להערכה עצמית הוא התוצאות וההישגים (HAVING) - השאיפה שלנו היא לצבור עוד ועוד הישגים שיעלו את הערך שלנו. אנחנו מרגישים שווים וראויים רק אם יש לנו – כלומר אם אין לנו (הישגים, תוצאות), אנחנו (ה-BEING) לא שווים כלום.

אם השגנו תפקיד בכיר, צברנו הכי הרבה ניסיון או ידע, יש לנו בית גדול או אוטו מפואר, יש לנו את החברים הכי שווים, יש לנו יש לנו יש לנו – הרי שאנחנו ראויים לאהבה ולאושר ומרגישים בעלי ערך. אבל אם לא הצלחנו בפרויקט, לא מצאנו עבודה, עלינו במשקל, התגרשנו - אנחנו אפסים.

מדד ה-DOING קצין המבצעים

אם ההערכה העצמית שלנו מבוססת על הזדהות עם ביצועים (DOING), נמדוד את עצמנו באופן קבוע לפי הכמות והאיכות של העשייה שלנו. השאיפה שלנו היא להספיק לעשות כמה שיותר, בעיקר יותר מאחרים, ולעשות הכל הכי מושלם שאפשר. המשוואה הפנימית שלנו אומרת: אם אני עושה (המון ומושלם) = אני קיים, בעל ערך, ראוי לאושר ולאהבה.

הזדהות עם ה- DOING גורמת לנו להרגיש שאם נכשלנו במשימה כלשהי - אנחנו בעצמנו (BEING) כישלון. אנחנו לא מצליחים להפריד בין מי שאנחנו לבין כמות ואיכות הפעולות שלנו. אנחנו מסתובבים בעולם עם רשימת משימות ומטרות ועסוקים בלסמן עוד וי ועוד וי כדי לצבור ערך. אנחנו מתקשים לעצור ולנוח גם אם אנחנו על סף התמוטטות כי אנחנו מרגישים קיימים רק אם אנחנו עושים ועושים, וכנראה נעצור רק אם הגוף ישבית אותנו עם איזו מחלה.

שום דבר לא מספיק טוב אצלנו בעינינו. אם חלילה קיבלנו 97 במבחן נהיה מוטרדים משלוש הנקודות שאיבדנו; אם כל העולם אהב משהו שעשינו ורק לנודניק אחד הייתה ביקורת, מה שיעסיק אותנו זה האחד הזה שהיה לו מה להגיד.

כשכיוון התנועה שלנו בחיים הוא מבחוץ פנימה, הנטייה שלנו היא לפתח הערכה עצמית שלילית.

אנחנו נוטים לביקורת עצמית ושוללים מעצמנו את הזכות להרגיש סיפוק ואושר אם לא עמדנו בתנאים שהצבנו לעצמנו, אם לא סיפקנו את הסחורה במונחי תוצאות, הישגים וביצועים. הערכה עצמית שלילית מתאפיינת בחשיבה שיפוטית ובתחושות אשמה ובושה, וגורמת לנו להתמקד בחסרונות שלנו ובפערים.

אם הקול שאתם שומעים בתוך הראש הוא ביקורתי והשוואתי, מדבר במושגים מוחלטים של נכון ולא נכון, צודק או טועה, בסדר או לא בסדר, תדעו שאתם שומעים את האגו השיפוטי ולא את ה-BEING. האגו השיפוטי תמיד משווה למה שבחוץ, תמיד מצליף ודוחק בנו להיות מושלמים, לפעמים אפילו לועג לנו, וגורם לנו להרגיש לא מספיק טובים באופן קבוע.

לחיות מבפנים החוצה – כשה-BEING מדבר

קולו של ה-BEING הוא קול של אהבה וקבלה. הוא מחבר אותנו לתשוקות שלנו. גם כשהוא מעיר לנו, הוא עושה זאת בחמלה ולא בשיפוטיות. הוא לא משווה אותנו לאחרים, ואינו עסוק בהלקאה עצמית, אלא מעודד אותנו לקבל את עצמנו ולהרגיש שלמים, ומתוך כך להתפתח ולהתקדם. הוא מפרגן ומכוון אותנו לתחושות של סיפוק ושביעות רצון.

החופש של תודעה להנהיג את חייה מבוסס על שחרור מתנאים והתניות. כאשר כיוון התנועה שלנו הוא מבפנים החוצה, ה-BEING שלנו חופשי, כלומר אינו תלוי בביצועים ובהישגים. במצב הזה התפישה שלנו את עצמנו מבוססת על הערכה עצמית חיובית: אנחנו מאמינים כי אנו ראויים לאושר ולאהבה מעצם היותנו. ללא תנאי. כן אפילו אם נכשלנו, טעינו, ננטשנו, פוטרנו, חלינו, השמנו, דיברנו שטויות או עשינו בושות.

אל תתבלבלו, זה לא שאנחנו מוותרים פה על עשייה או על הישגים, רק מחליפים את כיוון המיקוד. להוויה האותנטית שלנו יש תשוקות ורצונות וחלומות. כשהפוקוס עובר פנימה, ומבפנים החוצה, העשייה שלנו (DOING) היא ביטוי לתשוקות הייחודיות שלנו, ובאופן טבעי העשייה והפעולות שלנו משיגות תוצאות בעולם החיצוני (HAVING).

ההבדל הוא, וזה הבדל מהותי, חשוב ומשנה חיים - שהערך שלנו כבני אדם, כהוויה, לא תלוי בגורמים חיצוניים, אנחנו חופשיים לחיות את חיינו מתוך חיבור לתשוקות האותנטיות שלנו, אנחנו חופשיים לפעול באופן שמדויק להוויה שלנו, אנחנו חופשיים לחלום ולנסות לממש, אנחנו חופשיים להיכשל ולהתחיל מחדש, אנחנו חופשיים לטעות וללמוד, אנחנו חופשיים להתנסות ולשנות את דעתנו...

אם תחשבו על זה רגע, התנועה מבפנים החוצה (BE-DO-HAVE) טבעית יותר מהכיוון ההפוך (HAVE-DO-BE). למה? כי היא משקפת את המצב הטבעי שלנו בתחילת חיינו. כשנולד לנו תינוק אנחנו אוהבים אותו מעצם היותו. האהבה שלנו אליו ואותו אינה תלויה בדבר. הוא צועק וצווח, אין לו שום DOING או HAVING מרשימים או מיוחדים, אין לו תעודות, ציונים, או הישגים אחרים להתפאר בהם, הפעולות שלו הן בעיקר פיפי, קקי ובכי, ועדיין אנחנו אוהבים אותו. מאוד אוהבים אותו. הכי אוהבים אותו. אוהבים אותו ללא תנאי, פשוט כי הוא קיים.

תארו לעצמכם שהאהבה נטולת התנאים, הבסיסית, הטבעית הזו שקיבלנו כתינוקות, שאנחנו מעניקים לתינוק שלנו כהורים, הייתה נמשכת כל חיינו. דמיינו מצב שבו היותנו בעלי ערך וראויים לאושר ולאהבה רק מעצם קיומנו בעולם - היה האופן שבו היינו חיים ומגדלים את ילדינו.

דמיינו עולם שבו מדידה של הביצועים וההישגים שלנו לא הייתה נעשית כדי להשוות אותנו לאחרים ולנסות להיות בראש הפירמידה, אלא כדי לשרת את הצמיחה וההתפתחות שלנו, מבלי להוות תנאי לאהבה או מדד לערכנו כבני אנוש.

תארו לעצמכם שהשאיפה להשתפר לא הייתה נובעת מהצורך להוכיח שאנחנו ראויים, אלא מתוך רצון לנוע ולפרוץ את גבולות היכולת של עצמנו.

כעת אני מזמינה אתכם להתכנס ולשאול את עצמכם;

עם איזה מעגל BE-DO-HAVE אתם מזדהים ושואבים תחושת ערך ממנו?

הדרך לעשות את זה היא להשלים את המשפטים: אני "שווה", מרגיש.ה ראוי.ה, מרגיש.ה בעל.ת ערך - רק אם _______ / רק כש________.

חישבו איך זה היה מרגיש לחיות בעולם שבו מדידה לא משמשת לשיפוט וביקורת אלא כדי לעודד אותנו לפרוש כנפיים? קחו לעצמכם רגע לנשום את הרעיון הזה פנימה.

ועכשיו, בואו נבין איך עושים את זה. איך מחליפים את הכיוון, כך שנחיה מבפנים החוצה? הנה איך:

1. זהו את ההתניות.

הצעד הראשון הוא לפתח מודעות להתניות שאנחנו מחזיקים. ללמוד לזהות את המדדים שאנחנו מציבים לעצמנו כתנאי לתחושת ערך, לאושר ולאהבה. שימו לב על מה ומתי אתם מבקרים ושופטים את עצמכם, עם מה אתם מזדהים (ההישגים בעבודה, כמות הכסף שיש לכם, הסטטוס הזוגי, דעתם של חברים, איך שאתם נראים?) ומה מקלקל לכם את מצב הרוח.

2. הטילו ספק ובטלו את ההזדהות

האגו השיפוטי מדבר בסימני קריאה. כדי להפסיק להזדהות איתו אנחנו רוצים להוסיף סימני שאלה. להטיל ספק במסרים שהוא משדר לנו.

שתי הטכניקות הפשוטות ביותר לעשות זאת הן לשאול "האומנם?" או להוסיף "אז מה?" לכל קביעה שלו. אם הוא אומר לכם שאתם לא מספיק טובים, תשאלו את עצמכם: האומנם? אם הקביעה הייתה שלא התקדמתם מספיק, תשאלו: אז מה?

3. שנו את המשוואה.

תזכירו לעצמכם, כל הזמן, שאתם בעלי ערך וראויים לאושר ולאהבה מעצם קיומכם. זה לא אומר שאתם לא רוצים להצליח או להשיג מטרות, זה רק אומר שערכם אינו מותנה בכך.

4. פרגנו לעצמכם.

פרגון לא אומר שנעוף על עצמנו כל היום ונחמיא לעצמנו ללא הרף. זה גם לא אומר להתעלם מנקודות לשיפור. פרגון אומר שאנחנו מכירים בעוצמות ובחוזקות שלנו, ומסוגלים לטפוח לעצמנו על השכם. פרגון אומר שהגישה שלנו כלפי עצמנו היא חיובית בבסיסה ומעודדת צמיחה: מתייחסת לטעויות כבסיס ללמידה ולכישלונות כשלב בדרך.